טיס בחיל האויר ובוגר המחזור הראשון של הפקולטה למשפטים בירושלים - נפל כבן יחיד להוריו
GIDEON LEVANON גדעון לבנון
טיס ומשפטים
מדבריו של יוסף (ג'ו) גיל חברו של גדעון לקורס הטיס
אלו היו הימים הראשונים של המדינה. הדור הצעיר בארץ רק החל לצאת מהטראומה הנוראה של מלחמת העצמאות, שגבתה חיים רבים מאוד. המגויסים לצה"ל כללו אחוז גבוה של עולים חדשים בעלי כישורים מעטים. היה קשה לחיל האוויר למצוא מועמדים בעלי נתונים המתאימים לטיס. על רקע זה בלט גדעון - צבר, ישראלי בכל רמ"ח איבריו, בריא ברוחו ובגופו, בעל השכלה תיכונית מלאה ובאמצע השנה הראשונה של לימודים באוניברסיטה, בפקולטה למשפטים; תכונות נדירות באותם הימים.
גדעון ואני, עולה חדש יחסית, עם ידע אלמנטרי בלבד בעברית, התיידדנו. אולי מהסיבה שסיימתי שנה ראשונה באוניברסיטה ושנינו סבלנו מהאווירה האנטי-אינטלקטואלית של חיי צבא. גדעון סיפר לי שהלימודים לא סיפקו אותו ושביקש לתרום למדינה ההולכת ומוקמת יותר מאשר עשיה במשפטים; ומלבד זה, הטייס קסם לו.
גדעון היה בעל חוש הומור חד ומעולם לא קיבל את המשמעת והיומרות הצבאיות ברצינות יתרה. אף על פי כן, לא נתן להרהורים אלו להפריע ללימודיו בבי"ס קרקע ואוויר. גדעון תמיד היה חבר תומך ועוזר. זכור לי, למשל, איך שטרח להכין אותי כאשר היינו צריכים, כל אחד, להגיש הרצאה קצרה במסגרת הכשרה לקצונה. הוא בקושי הצליח ללמד אותי לומר "האדם עמל להתגבר על סביבתו" ולא "מתעמל".
גדעון היה מלא יוזמה וניסה לשכנע אותי שכאשר נסיים לימודנו (אחרי הצבא) נפתח חברת תעופה קטנה. הוא כבר מצא לה שם: "שחף". כמו כן, הציע שנקנה בייחד בית דו- משפחתי, צמוד קרקע, בפרויקט שהלך והוקם ליד יבנה. אולם, הייתה בעיה קטנה, היינו זמן קצר אחרי סיום שרות חובה, ובין שנינו לא היה גרוש אחד.
גדעון הלך בפתאומיות נוראה, בתאונת מטוס, בעת אמונים. זה היה באותו יום שחבר מהקורס, אמנון, התחתן. כאשר ישבנו במסיבה הייתי במקרה, ואולי לא במקרה, היחיד בשולחן שהבשורה המרה טרם נודעה לו. רק כששאלתי בפעם השלישית "אפוא גדעון?" נשברו וספרו לי, בהפצרה שהידיעה לא תגיע לאמנון. היה זה זעזוע קשה למשפחתו ולכל חברי קורס 9, משפחתו המורחבת, שזכתה לענוד כנפיים רק זמן קצר לפני כן: בזבוז נורא של חיים מבטיחים ביותר.
אזכרות אלו, הן גם ואולי בעיקר, על מנת שצעירים מבטיחים מהדורות הבאים, ילמדו לא רק על ההישגים אלא גם על החולשות ועל הלקחים מהטעויות שאנו הוותיקים הפקנו במחיר כה גבהה; בתקווה שישמרו על חייהם, שלא יאבדו בשל טעות וחולשה רגעית אנושית. חכם לומד מניסיונם של אחרים.
נזכור כולנו אדם צעיר ואהוב, שכבר בחייו הקצרים היה לכולנו מופת.
גדעון – חמישה מאתנו כבר הצטרפו אילך; אבל תדע שששת הנותרים לא ישכחו אותך לעד!
יוסף (ג'ו) גיל
קורס טיס 9, 1953
פברואר 2012
מדברי דינה פויטוונגר (לבנון) בת דודו של גדעון
למרות הקשר שלא היה חזק ביותר, כולנו היינו גאים בו על הגשמת חלומותיו להיות טייס כפי שבחר בשירותו הצבאי ועל לימודיו בפקולטה למשפטים, שאותה אכן סיים.
במאי 1953, בטקס חלוקת התעודות של סיום המחזור הראשון בפקולטה למשפטים בירושלים, שנערך באולם שהיה פעם קולנוע "אדיסון", קיבל סב מרדכי את תעודת הבוגר של גדעון. הטקס נערך שבועות מספר אחרי התאונה הקטלנית. צבי לא היה מסוגל לעמוד בכך נפשית. ההלם והאבדן היו גדולים לכל המשפחה ותמונתו המחייכת קמעא של גדעון ליוותה אותנו במשך כל השנים שסב מרדכי והמשפחה גרו ברח' אברבנאל בירושלים. הוא נשאר בזיכרון כולנו צעיר, יפה, נמרץ והחלטי, בעל ערכים וציוני.
גדעון המשיך להיות חלק מהמשפחה המורחבת ושמו ניתן לשניים: לדודי-גדעון לבנון ולחיים-גדעון (חגי), בנו של פנחס פיק, בן דודנו מצד סבה שולמית.
לכל הדור הצעיר במשפחתנו, על אף שלא זכה להכירו, גדעון הוא חלק מהמשפחה ותולדות חייו הקצרים הם חלק מסיפור המשפחה.
הוא תכנן מראש את חייו הקצרים, חשב ודאג לעתידו הכלכלי ועל בית. במסגרת מבצע רכישה לאנשי צבא, הוא רכש דירה בשיכון צה"ל בשכונת ברנע ליד אשקלון. (אינני יודעת, אם הייתה לו אז בחייו חברה שחשב לבנות איתה משפחה). הנדודים של משפחתו לדירות שונות כנראה דחפו אותו להתחיל לבסס את עתידו הכלכלי: רכישת מקצוע מכובד לצד רכישת דירה.
אהבתו לטיסה "הדביקה" כנראה את בני שני הדורות אחריו.
חייו האינטנסיביים כאילו כוונו בתת-מודע לכך שיספיק הרבה, יהיו מלאי תוכן, מתוך תחושה שחייו יהיו קצרים ביותר. חייו הקצרים ואישיותו החזקה והמתוכננת היטב לא זכו להגשמה, כפי שכולנו ציפינו וייחלנו.